יעל בת 43, עלתה מצרפת בשנת 1999 ,למדה חינוך מיוחד בארץ. היא נשואה ואמא מסורה לשבעה ילדים נפלאים ומתוקים.

​

יעל החלה את עבודתה במרכז שפר לפני כ-7 שנים כסייעת חינוכית בגני שיקום סיעודיים. כבר בתחילת דרכה בלטה בכישוריה הייחודיים  להעניק  להעצים ולהאמין לא גבול.

​

יעל רוצה לתת לכל הילדים ילדות שמחה, ומקפידה עם אווירה שמחה בגן. היא עורכת עם הילדים קבלת שבת בה מקפידה להוציא ילדים מכיסאות גלגלים ולהושיב ליד השולחן כמו כולם, ריקודים, ופעילויות שמשמחות את הילדים וגם את ההורים. יעל משתמשת ביצירתיות שלה על מנת להביא חוויות חדשות לילדים. השנה הכינה יעל הגדה לפסח מונגשת לכל ילד בגן – עם התמונה של הילד ורכיבים מקוריים למישוש ותחושה, סמלים מונגשים לכבדי ראייה ושמיעה ועוד.

​

"יש לי תלמיד חינני במיוחד הנמצא בגני שנה שנייה. לפני שנתיים שוחחתי עם אמו על ציפיות שלה מהגן לפני תחילת שנה והיא אמרה לי שהילד שלה מוזן מפג, אך יש לה חלום שיאכל דרך הפה. מתחילת שנה התחלנו בהנחיית קלינאית תקשורת ובפיקוח רפואי להביא לילד טעימות (אז לא כ''כ הבינו מה אני עושה...) ולאט, לאט הילד למד לאכול דרך הפה וכיום הוא אוכל בגן ארוחות מלאות דרך הפה ואינו מוזן כלל מהפג למשך שהותו בגן ונמצא בתהליך גמילה מהפג. הילד נהנה מהאוכל ולמד להחזיק רצועה ולהכניס אותה לפה באופן עצמאי. חשוב להוסיף כי הרבה פעמים הילדים מתקדמים באיטיות והדרך לעצמאות נראית רחוקה אך אני מנסה ומאמינה לכל פסיעה קטנה ויודעת כי אפילו פסיעה קטנה היא בעלת משמעות רבה מאד לחייו של הילד ולרווחתו ורווחת משפחתו."

​

"החינוך לעצמאות הוא מתבקש לכל ילד אפילו במצב המורכב שבו נמצאים הילדים בגני. יש נטייה לראות ילדים מורכבים רפואיים ומוטורית ולחשוב ''להניח'' להם ולוותר אבל אינני חושבת כך. חינוך לעצמאות, אפילו הכי קטנה שיש, חשוב בהחלט. אני מאמינה בילד ונותנת בו אימון ביכולותיו ונותנת לו כוח לחיות ולהמשיך להתקדם. זה גם נותן כוח להורים וגם הם מתחילים לראות שיש פה ילד עם רצונות ושיש צורך לכבד אותו. לכן זו מטרה בגן לכל ילד וזה מתבטא במשך סדר היום לכל אורך השנה בשיתוף פעולה עם הצוות הגני וההורים."

​

"יש נושא חשוב שרציתי לספר לכם והוא הזכות להיות גננת לילדים מיוחדים. אני חושבת שכל גננת צריכה לצאת כל בוקר עם הרגשה של רוממות על הזכות הגדולה ללמד ילדים מיוחדים ובפרט במקרה שלי לקבל ילדים מורכבים רפואית , מוטורית ובקוגניציה נמוכה ולהאמין בהם, לתת כוח למשפחתם, ולנסות בכוחות משותפים לקדם אותם בדרך שלהם, ולזכור שכל התקדמות אפילו קטנטנה היא עולם ומלואו".