אמא של רום מאי ולב, ושותפה לגידולם של עשרות מתבגרים נוספים. חברת קיבוץ גבעת חיים איחוד, מרפאה בעיסוק במשרד החינוך, ישראלית ציונית ודמוקרטית. בעלת תואר ראשון בריפוי בעיסוק ותואר שני בהתפתחות הילד.

​

בנוסף לעבודתה השגרתית כמרפאה בעיסוק, מורן יזמה, הקימה והטמיעה תוכניות מגוונות לקידום תפקודם של התלמידים בחינוך המיוחד בנושאי הכנה לחיים – איכות חיים.

​

לאחרונה מורן פיתחה מסלול מקביל מגמה – מסלול אתי"ד (אוטונומיה, תפקוד, יוזמה ודרך חיים) – לאותם תלמידים עם צרכים ייחודיים בבית הספר המיוחד המשותף לבית ספר רגיל, שעבורם מבחני הבגרות אינם כלי לצמיחה והתפתחות. מורן זיהתה שהימצאותם של התלמידים הללו בשיעורים הרגילים, לא רק שאינה מקדמת אותם, אלא גם פוגעת בתחושת הערך העצמי שלהם בהווה ובהכנתם לחיים שאחרי בית הספר בעתיד. מטרת המסלול שפתחה היא לזמן התנסויות בתחומי הכנה לחיים בוגרים, לשפר את תחושת המסוגלות של התלמידים ולהכין אותם לחיים של אחרי בית הספר. המסלול התלת שנתי משלב פדגוגיה, פסיכופדגוגיה וטכנופדגוגיה בהתאם למקצועות הליבה. השנה המסלול מיושם כפיילוט בהובלת מורן בשני בתי ספר במחוז.

​

"חדשנות בהוראה בשבילי היא יצירת פדגוגיה חדשה, תכנית שלא הייתה קודם הן בתוכן והן בתהליך. זה מתחיל בהתבוננות נקייה, נטולת שיפוט, על תהליכים שקורים סביבי, וממשיך ביצירת תכנים חדשים או אמצעי למידה חדשניים. הטמעת החדשנות מתבססת על החיבור לשטח, כאן נדרשות המיומנויות הבין אישיות. יצירת קשר מיטיב עם התלמידים, הצוות וההורים. קשר המהווה מרחב בטוח להתעניינות כנה באיכות חייו של התלמיד, הוריו והצוות: משאלות, רצונות, אכזבות, כוחות, טעויות, בחירות, השהייה והאצה, ועוד. ההכרות האישית הזו מאפשרת את היצירתיות בבניית תכניות העבודה – כל תכנית נתפרת ומותאמת למידותיה של המערכת (בית ספר, כיתה, ערכים, תרבות ועוד) תוך שמירה על רלוונטיות ועדכון לתקופה הנוכחית."

​

"את א׳, בן 20, עם אבחנה של asd, תלמיד בכתת ״יב׳ המשך״, פגשתי בשנתו האחרונה בבי״ס, בקבוצת ״מסגרות המשך״. א׳ היה מאוד פאסיבי ופאסימי לגבי תכניותיו ליום שאחרי בית הספר. לדבריו – ״נמנע לחשוב על זה, כי זה לא באמת משנה...״. א׳ מסיים השנה את לימודיו עם תעודת בגרות מלאה, משתתף ב״מסלול אתי״ד. ניכר היה כי ההשתתפות של א׳ במסלול תורמת לשינוי תפיסתו העצמית כאדם מסוגל. במקביל, במפגשים הקבוצתיים שעסקו במסגרות המשך, בהדרגה פחתה הפאסימיות והפאסיביות, וצצה היכולת לעשות, לקחת אחריות, להיות משמעותי. השיא היה כשא׳ התעניין אם יש מסגרת של שירות לאומי בה הוא יכול לעזור לתלמידים על הרצף בבית ספר יסודי. התעניינותו משקפת תחושת מסוגלות, אופטימיות, אקטיביות... בהמשך א׳ פנה לעמותות הרלוונטיות. א׳ נזקק לתמיכות שונות, אך הוא מתווה את הרעיון, את הדרך. הבחירה של א׳ לא להישאר בבית, אלא לצאת לשירות לאומי, היא צעד חשוב בהשתלבותו בקהילה, ובקידום איכות חייו כבוגר עצמאי."